המרדף לפרפקציוניזם לא מסתיים לעולם.
ככותבים, אנחנו שואפים לשלמות בכל סיפור.
בכל משפט. בכל מילה.
הרי, כולנו חולמים לכתוב את הספר הכי טוב שביכולתנו לכתוב.
מה שנקרא, "לא להשאיר שבויים".
פשוט לכתוב את עצמנו החוצה ב-100%.
אך לעתים, דווקא הפרפקציוניזם שחי בתוכנו מוביל אותנו למחסומים.
בראש שלנו, כל מילה ומילה חייבת להיות במקומה.
הכל צריך להיות כה מדויק, וקו המחשבה עשוי להוביל לאובר-ת'ינקינג.
אנחנו חושבים ומתכננים יתר על המידה, והדבר עלול לפגוע בפלואו וברצף הכתיבה הטבעי שנובע מתוכנו.
חשוב שנזכור… כרגע אנחנו עדיין בשלב הטיוטה הראשונית.
קיים פער רחב בין איכות הכתיבה שלנו כעת, ובין המוצר המוגמר והמודפס שנקרא "הספר שלי".
לכן, בשלב הראשוני הכתיבה תהיה מבולבלת.
מבולגנת.
מלוכלכת לעתים.
וזה בסדר. כך בדיוק היא אמורה להיראות ולהרגיש.
חשוב לזכור שכל דבר מגיע בזמנו.
ויש סיבה לכך שאנחנו מתייחסים לטיוטה הראשונה כ… טיוטה ראשונה.
באופן טבעי, אחריה תגיע גם הטיוטה השנייה, והשלישית, ומי יודע… אולי גם הרביעית.
הרשו לעצמכם לנוע במרחבים אינטואיטיביים.
בואו נרשה לעצמנו פשוט לכתוב.
לזרום.
יהיו לנו חיים שלמים לחזור אחורה.
לתקן. לדייק. למחוק ולשכתב.
כרגע, אנחנו רוצים לשאוף ליצור תנועה גולמית וכשמה כן היא.
ולמי שעוד תוהה, מעולם לא פגשתי טיוטה ראשונה מושלמת.
זה אוקסימורון קלאסי.
