אני זוכר שבתחילת הדרך ממש התלבטתי האם אני רוצה לספר את הסיפור בגוף ראשון

או בגוף שלישי.

 גוף ראשון לצורך העניין זה אני הולך אני עושה אני מדבר.

 גוף שלישי – יונתן הולך ומדבר או הוא הולך ומדבר.

 כלומר מישהו מספר על או דמות אחרת שמספרת על הגיבור.

אני אוהב לדבר על זה המון, גם בפרקי הפודקאסט וגם בהדרכות, אני באמת מאמין שהמפתח ללב הקורא בתקופה הזו, בשנת ,2024 בתקופה הזו שאנחנו חיים זו

אותנטיות והדרך המדוייקת ביותר ליצור אותנטיות בסיפורים שלנו היא באמצעות כתיבה

בגוף ראשון.

 עכשיו זה לא כלל אצבע אני מניח שאם צפיתם כבר בכמה הדרכות אתם יודעים שאני לא מאמין בחוקים וכללים אבל בעיניי זו הדרך המדוייקת ביותר עבורי ככותב מהשורה לספר את הסיפור שיש לי בראש.

דרך אגב הסיפור שלי הוא סיפור עלילתי בדיוני הוא לא סיפור שמבוסס על אמת.

אז זה לא משנה אם זה סיפור אוטוביוגרפי או סיפור בדיוני אני באמת מאמין ביכולת של גוף ראשון לעזור לי להעביר את הסיפור בצורה הכי הכי טובה.

 עכשיו שלא תבינו לא נכון, קראתי ספרים נפלאים בגוף שלישי, אותנטים בטירוף.

 אין פה כלל ואין פה חוק.

אני מדבר רגע על התפיסה שלי וגם יצא לי ללוות המון ספרים בגוף שלישי ובכל זאת אני

מאמין שהדרך הבטוחה ביותר לספר את הסיפור שלי ולהגיע ללב הקורא היא בגוף ראשון.

 כי כשאני כותב בגוף ראשון פתאם נוצר לי מרחב של הבעה.

ליל לקח המון זמן להביע רגש בכתיבה שלי כי פחדתי להיות פגיע ופחדתי ממה שיחשבו עליי ואיך זה יראה ואיך זה יצטייר.

 אתם בטוח מכירים את התחושות האלה של מה יחשבו עלינו.

אז גם אני מצאתי עצמי "משחק את המשחק" הזה.

לי לקח המון זמן להביע רגש דרך גוף ראשון.

זה לא אומר שהגיבור צריך להות דרמה קווין, להתבכיין או להיות קורבן על כל מה שקורה

לו.

 מבחינתי להביע זה דרך אינטרפרטציות.

 אני יכול להגיד – אני לא רוצה להיות פה יותר יעל אמרה לי.

 ואני יכול להגיד – אני לא רוצה להיות פה יותר יעל אמרה לי. הסתכלתי בעיניה והרגשתי שהיא פשוט רוצה להעלם. הרגשתי שעבורה הגיעו מים עד נפש.

כלומר סיפרתי את אותו סיפור רק שהגיבור עשה איזושהי אינטרפרטציה לגיבורה שמולו.

לא ממקום פסיכולוגי, אובר אנליטי אובר מנתח.

 לא באופן כזה אלא הוא רגע סיפר את התחושות שהיו בחדר.

תסכימו איתי שרק הגיבור יכול לספר את התחושות שהיו בחדר.

 כי בספר לעומת סרט, הרי בסרט אני רואה את הכל אני יכול לראות את הטון ואת המחוות גוף של הדמויות אם הן מאוד קרובות או מאוד רחוקות.

 בספר כקורא אני לא רואה כלום.

 אני רואה רק את מה שהכותב נותן לי ובעיניי הכתיבה המתארת התחושתית הרגשות והתחושות בחדר והאנרגיה מאוד חשוב.

 ויש לי דרך יותר מהירה לשם ויותר מדוייקת לשם.

הרבה פעמים בעזרת כתיבה בגוף ראשון אז זה לא רק האני ואני ואני ואני.

 להרבה מאיתנו פשוט הרבה יותר נוח לספר את הסיפור בגוף ראשון.

להתמסר לגוף הראשון ולהביע כמה שיותר כי תזכרו הקורא שלנו קשה להפתיע אותו.

 קשה להזיז אותו מהכיסא.

 אנחנו קצת יותר אדישים.

אנחנו חיים בתקופה שכתבו ועשו סרט על כל נושא.

 אז אני רוצה להביע ובאמת להשתמש בגוף הראשון כדי ליצור תנועה

להשתמש בכלים שהגוף הראשון נותן לי כדי לתת לדמויות להביע.

 גם הגיבור עושה אינטרפרטציה לתחושות שהוא מביע.

 עכשיו נכון שגם המספר יכול לעשות את זה בגוף שלישי.

 אבל יש איזושהי תחושה שכשהוא מספר לי את זה קצת כמו וידוי מול המצלמה.

אנחנו כקוראים מחפשים את הקרבה .

וגוף ראשון מייצר המון קרבה.