כתיבה במהלך מסע, איננה רק תיעוד של הנראה לעין, אלא חיבור למצב תודעה אחר. כשהכותבים זזים במרחב, בזמן, בין שפות ותרבויות, משהו בקול הפנימי משתנה. כתיבה בזמן תנועה שונה מכתיבה במקום קבוע: היא פחות בשליטה, פחות מחושבת, יותר רגשית, מקוטעת וחשופה. והנוף: בין אם מדבר, הר, עיר זרה או חוף נטוש, הופך לדיאלוג פנימי ולא שולי.
מסע משנה את הדרך בה כותבים בראש ובראשונה דרך השפה. שפה מקומית, שילוט, משפטים הנאמרים ברחוב, כל אלו הופכים לחלק מן הטקסט. קצב הדיבור משתנה, התיאור נטען בפרטים שלא היו מופיעים בשגרה. לעתים, הכותבים משתמשים בשברי שפה זרה כחלק מהטקסט, לא כגימיק, אלא מתוך חוויה אותנטית של אי-הבנה ושל תרגום פנימי.
הנוף משפיע גם על בחירת הנושאים. מה שכתבנו עליו בבית מקבל לפתע משקל שונה, כשהוא נכתב מול ים בצפון או שוק רועש בדרום. המבט הופך חיצוני-פנימי. משהו בעצמיות מתערער: מי אנחנו כשאנו לא במקומנו הרגיל? מה נחשף דווקא ברגעי תלישות? כתיבה כזו מתאפיינת בתודעה פתוחה יותר, המקבלת קונטרסטיים, עוסקת בזמן רגעי ולא נצחי, ומתבוננת על ה”אני” מזווית חיצונית.
כתיבה בזמן מסע, יכולה להתקיים ביומן אישי, סיפור קצר, בשיר או בפרגמנטים. כל תצורה מתאימה, אך העיקר אינו לנסות "לסכם" את החוויה, אלא לכתוב מתוכה. שורות קצרות, מילים בודדות, תובנות פתאומיות. אין צורך במבנה, אלא בהקשבה. לעתים, נולד שיר שלם משלט בתחנת אוטובוס, לעיתים סיפור שלם מהבעת פנים של זרה באוטובוס.
מומלץ לכתוב מיד, לא לחכות לשוב הביתה. ברגע שחוזרים, החוויה מתרגמת עצמה לזיכרון. אך כוחה של כתיבת מסע הוא בזמן הווה. לא לנסות לנסח, אלא לצוד. להשתמש בדפדפת, באפליקציה, בקול, בכל מה שיש. הכתיבה בזמן תנועה היא גם כתיבה נגד שכחה.
המסע גם משפיע על הגוף: עייפות, תזונה שונה, גירויים חדשים, כל אלו נכנסים לטקסט. פתאום שורות מתמלאות בתחושת חוסר יציבות, דופק מואץ, נשימה אחרת. כל אלו לא פרטים חיצוניים, אלא חומרי גלם, מזינים את הקול. כשהגוף משתנה, גם הקול משתנה.
ישנה חשיבות גם לסביבה האנושית. אינטראקציות אקראיות, מבטים, שיחות חלקיות, כל אלו הופכים לחלק מהמארג. גם אם לא נכתבים ישירות, הם משנים את נקודת המבט. ניתן לבנות דמות מתוך אדם שחלף לשנייה ברחוב. אפשר לכתוב סצנה שלמה מתוך מבט בכניסה לבית קפה.
כתיבה בזמן מסעות, איננה רק סיפור על מקום, היא גם על המבט שלנו שהופך אחר. הנוף משפיע על קצב המשפטים, על הסדר בו נחשפים רגשות, על תנועת היד על הדף. השפה הופכת לעיתים לגיאוגרפית, מילים משתבצות לפי תוואי הדרך.
ולבסוף, כתיבה כזו יוצרת מרחב רפלקטיבי גם בלי לשקף ישירות. עצם הפעולה של כתיבה תוך תנועה פותחת פתח לרעיונות חדשים. ההתרחקות מהמוכר מאפשרת לדברים שהודחקו להופיע. לאו דווקא בצורה דרמטית, אלא דרך שורה שקטה, תיאור סתמי הנושא בתוכו עומק.
סיכום
ככל שמתמידים בתרגול הכתיבה במהלך מסע, כך מתפתחת מיומנות הממשיכה גם לאחר מכן, כותבים המסוגלים “לנוע” בתוך הטקסט גם כשהם ישובים באותו מקום. כתיבה המסוגלת לנוע בין חוץ לפנים, בין מקום למצב תודעה. כי בסופו של דבר, כל כתיבה היא סוג של מסע.
