מה תפקידו של הסמול טוק בסיפורים שלנו?
בלי שנשים לב, אנחנו מקיימים המון שיחות סרק ביום יום שלנו.
למעשה, אם נבחן זאת מקרוב, מרבית השיחות שלנו הן סמול-טוק.
ובו בזמן, יש לנו נטייה לתמצת את הסצנות ככל הניתן, בעיקר במטרה לא לשעמם את הקורא.
קו המחשבה הגיוני, אנחנו חיים בעידן מהיר ולקוראים אין "המון" סבלנות.
אך מבחינתי, אותן שיחות סרק מייצרות עומק.
הן גורמות לקוראים לראות את הדמויות באור שונה.
ולתפיסתי, ככל שאצליח להציג את הדמויות שלי ביותר זוויות שונות, כך הקורא יצליח להתחבר ולהתקרב אליהן יותר.
נכון, אנחנו באמת לא רוצים לשעמם.
ואנחנו לא רוצים ליצור שיחות סרק בכוח.
אנחנו רוצים להשתמש בכוחו של הסמול-טוק ליצור עומק.
במקום למהר להגיע לשיא הסצנה ולרגע ההתלקחות, נרגיש נינוחים לפתוח את הסצנות באופן קצת יותר איטי ובטוח.
הרי, מרבית ההתלקחויות לא מתרחשות ברגע אחד.
גם הדרמה צריכה זמן להתניע, ואני מאמין שהרבה פעמים דווקא הצורך "לתמצת" עלול לפגוע בסצנה.
וכאן, הסמול-טוק מאוד הכרחי.
החל מ-"חם היום, אה?"
דרך "ראית את המשחק של מכבי אתמול?"
ועד "רמת גן מאוד השתנתה בשנים האחרונות, לא ככה?"
כך, הסמול-טוק יכול לעזור לנו ליצור שכבת עומק נוספת בסיפורים שלנו.
