ניוזלטר שבועי #102
היי,
כאן נבו.
התעוררתי הבוקר מבולבל.
אני כותב כבר המון זמן. כמעט 20 שנה.
ובכל זאת, בכל פעם שמחסום הכתיבה מגיע לביקור הוא נראה אחרת. מגיע בצורה שונה.
מפתיעה. אחרת. מבלבלת.
בתור כותב "ותיק", אני כבר למוד מלחמות.
לפעמים מרגיש שראיתי וחוויתי הכל.
ליוויתי יותר מ-250 כותבים בעשור האחרון.
ובכל זאת, הנה הוא שוב כאן.
המחסום מסתכל לי בעיניים ואומר: "תעצור כאן".
ואני המופתע משיב: "לא היום".
מנסה. ממשיך. מחפש זווית אחרת.
מרחיב תיאורים. מעמיק דיאלוג.
והמחסום מסתכל לי שוב בעיניים ואומר: "תעצור כאן".
לא מוותר. מנסה לכתוב סצנה אחרת. אולי להרחיב את אחת הדמויות המשניות.
וכלום. תקיעות.
והאמת? זה ממש בסדר.
הרי, זה היופי בכתיבה.
אם היא הייתה צפויה, ברורה ובהירה להפליא, סביר להניח שהיא לא הייתה מרגשת אותנו כל כך.
אז אנחנו בוחרים לקבל את הכתיבה כפי שהיא.
יפה. מבלבלת. מרגשת.
