אני מדבר על הנושא הזה לא מעט, עולמות הסיפורים הקצרים ואני תמיד אומר שאני קודם כל מקנא.

אני מקנא בכותבים וכותבות שיש להם את היכולת לבנות עולם שלם ולהצליח לסגור את המעגל הסיפורי בתוך 800-3000 מילים.
אני תמיד אומר תנו לי 10000 מילים ואני באמת מאמין שאני אכתוב סיפור נפלא בכל נושא אבל זה הרבה יותר מאתגר כשאנחנו מוגבלים בכמות המילים.
ואני חושב שזה כישרון והרבה כותבים דווקא לוקחים את זה כמשהו שלילי.
"נבו אני לא מצליח לכתוב סיפורים ארוכים אני מצליח לכתוב רק סיפורים קצרים." אני חושב שזה נפלא. ומזלכם, כותבים וכותבות הסיפורים הקצרים, העולם הולך לשם.
שימו לב – אנחנו בשנת 2024, העולם הולך למקומות שהם הרבה יותר כאן ועכשיו.
הרבה יותר רגעיים, הרבה יותר אינסטנט.

ואני לא אומר שאין עתיד לספרות, תמיד יהיה מקום לספרות. 
כשהוצאתי את הספר, אמרו לי "מי קורא ספרים?" וכמה עשרות אלפי אנשים קנו וקראו את הספר, אנשים קוראים ספרים.
אבל מה שקורה בעולמות הסיפור הקצר זה שפתאום יש יותר ויותר קהל. 
לפני 10-20 שנה, הקהל היה הרבה יותר מצומצם, והיום, בגלל שאנשים מחפשים את החוויות הרגעיות האלה, אני באמת מאמין שיש יותר ויותר ויותר קהל לעולמות הסיפורים הקצרים.

המטרה של ההדרכה הזו היא להרגיע.
זה בסדר, סיפורים קצרים זה ז'אנר מאוד מאוד פופולרי ומאוד מושך ובעיני זה הרמה הגבוהה ביותר של אומנות. הוא לא נופל מרומן ברמת האומנות שבו.
ההפך, ברומן יש לי תפאורה אחת, קו מניע אחד, סיפור אחד או סיפור גדול וסיפור משניים, דמויות ראשיות ומשניות.
בספר סיפורים קצרים, אני יכול לעשות נהכל. 
סיפור אחד התקיים באיטליה, סיפור אחד התקיים בעולם בדיוני בכלל וסיפור אחר התקיים בבת ים.
יש לי את היכולת לנוע במרחבים וזה נותן לי הרבה יותר חופש לחקור.
ואחד הדברים הכי יפים בעולמות הכתיבה זה היציאה לחיפוש ומחקר.
אנחנו לא רוצים להגביל את עצמנו, ההפך, הכתיבה היא אינסוף. זה הקסם של הכתיבה.
אחד הדברים הכי יפים בעולמות הכתיבה, זה היכולת שלנו להפתיע את עצמנו.
לפני שאנחנו מפתיעים אנשים אחרים, לפני שאנחנו כותבים עבור אנשים אחרים, אנחנו קודם כל כותבים בשביל עצמנו.
בעיניי זה הקסם הגדול ביותר.
הסיפורים הקצרים נותנים לנו את המקום הזה.
ואם אתם מפלרטטים או משחקים או מתרגלים סיפורים קצרים, תרשו לעצמכם למתוח את הגבולות.
תרשו לעצמכם לכתוב סיפורים קצת יותר רחוקים.
גם יש הרבה ספרי סיפורים קצרים שזו אותה דמות, או אותה תפאורה, או אותו לוקיישן.

זה בסדר גמור.
ועדיין, תרגישו בנוח לצאת. לחקור. לחפש. לתת לדמויות ללכת, לקבל החלטות מאוד מוזרות ושנויות במחלוקת. 
לנוע במרחבים מפתיעים, להגיד דברים מוזרים, להפתיע בהתנהגות שלהם.
כי ברומן יש לנו המון המון אחראיות אבל בסיפורים קצרים, בינינו כותבים לדמויות, אין לנו המון אחראיות. 
בעיניי, זה קרקע פוריה וממש קנבס לבן שאפשר לצייר עליו בכל צורה שרק נבחר.