בפרק האחרון בפודקאסט, הרגשתי נינוח לשבת רגל על רגל ולשתף בכמה מחשבות שעלו לי לאחרונה בנוגע לכתיבה.
אחד הנושאים שדיברתי עליהם לאורך הפרק היה:
מה אנשים רוצים לקרוא ב-2024?
והתשובה הכנה שלי היא שאנשים רוצים לקרוא על אנשים.
ככל שעוברות השנים, הטבע שלנו הופך יותר ויותר דיגיטלי.
אנחנו על הטלפון הנייד. כל היום.
באינסטגרם. בטיקטוק. בוואטסאפ.
אכן, זה העידן החדש, ואנחנו חלק ממנו.
וכשאנחנו בורחים לרגע מהמציאות ומתחילים לקרוא ספר חדש,
אנחנו רוצים לקרוא על אנשים.
על פגיעות. על כנות. על אותנטיות.
אנחנו רוצים להרגיש קרובים לגיבור או לגיבורה,
להבין את המסע שלהם בעולם.
או במילים אחרות, אנחנו רוצים להרגיש קרובים אליהם.
אני אוהב להגיד שהמפתח ללב הקורא בשנת 2024 הוא אותנטיות.
הקוראים די אדישים.
הם מרגישים לעתים שכבר ראו וקראו הכל, ושקשה להפתיע אותם.
ולכן, בעיניי אפקט ההפתעה טמון באותנטיות.
ככל שנרגיש פתוחים יותר ככותבים, כך הדמויות שלנו יהיו פגיעות יותר.
ואין זה משנה אם מדובר בכתיבת סיפור אמיתי או בדיוני.
בואו ניתן לדמויות שלנו לצלול למים העמוקים.
ליצור דיאלוגים רחבים.
ליצור פתיחות.
ולהביע את עצמן באופן אמיתי, רגיש וכן:
מעבר לכך, בפרק נוסף שהוקלט השבוע, דיברתי על שירת הייקו.
מדובר בסגנון שירה יפני מסורתי, עתיק יחסית, שזוכה ללא מעט פופולריות בשנים האחרונות.
מטרת ההייקו היא לתפוס רגע בזמן.
ממש כמו הבזק המצלמה.
לאורך הפרק, דיברתי על מבנה ההייקו.
בנוסף, השוויתי בין כתיבת הייקו לכתיבת שירה מודרנית, ודיברתי גם על הייקו במקצב חופשי:
