ברוכים הבאים להדרכת כתיבה נוספת מבית הספר לכתיבה יוצרת של נבו רוזי!

איך בוחרים סגנון כתיבה אחד להתמקד בו?

אם זה סיפורים קצרים, שירה, כתיבת רומן או כתיבת סיפור חיי וכמובן ז'אנרים הרבה יותר עמוקים כמו מתח וארוטיקה.

ולרובנו בכל אופן, יש יותר מכיוון אחד ויותר מסגנון כתיבה אחד שמושך אותנו ואז אנחנו צריכים להבין מה מרגש אותנו יותר.

והעצה הראשונה שלי סביב השאלה "באיזה סגנון כתיבה להתמקד?" זה קודם כל לעצור ולשאול את עצמי מה הכי מרגש אותי.

אני פוגש המון כותבים שהחליטו להתמקד בסגנון כתיבה אחד ספציפי כי זה היה הדבר הנכון לעשות.

כי זה מאוד טרנדי עכשיו או כי זה מאוד התקופה או כי זו הכתיבה הכי טובה בעינים.

אבל אנחנו כאן לפני הכל כדי להינות.

אני תמיד מדבר על הפעם הראשונה שכתבנו.

כתבנו בשביל עצמנו, להוציא משהו החוצה, להביע את עצמנו החוצה.

לא חשבנו על מי יקרא ואפילו כמה עותקים ימכרו מהספר כשנוציא אותו.

אז לפני הכל אני רוצה לעצור ולשאול את עצמי "באיזה ז'אנר אני הכי נהנה?"

יכול להיות שיכולת הכתיבה שלי בסיפורים קצרים היא נפלאה, אבל בשירה אני מביע את עצמי הרבה יותר טוב.

יכול להיות שיש לי יכולת טובה לכתיבת שירים אבל אני מרגיש שאני מביא את עצמי לידי ביטוי ברומנים ארוכים.

דרך אגב, יכול להיות שלא תהיה לי את התשובה לזה.

אבל אני מנסה לא לרדוף אחרי טרנדים.

טרנדים באים והולכים אבל אני והכתיבה כאן להישאר.

ואני יכול להגיד לכם שעבורי אני הרגשתי מאז ומתמיד שאני כותב סיפורים קצרים באופן נפלא, תמיד הרגשתי שעל אף שקשה לי להביע את עצמי במעט מילים, הרגשתי שאני ממש מתאמץ אני יכול לכתוב סיפור קצר טוב. אבל זה לא בא לי טבעי.

תנו לי 10,000 מילים ואני אכתוב סיפור נפלא בכל נושא אבל באלף מילים לא אצליח. אני חופר מטבעי, אני צריך יותר.

על אף שכתבתי סיפורים קצרים טובים, זו לא הייתה הדרך הטובה ביותר או האהובה עליי להביעא את עצמי.

והייתי יכול להגיד "אוקיי, אנחנו עכשיו בתקופה מאוד מודרנית ומהירה, סיפורים קצרים צוברים תאוצה, זה יהיה הדבר הנכון בשבילי".

אבל החלטתי להוציא את עצמי החוצה ולשאול את עצמי "מה הכי מעניין אותי ומה הכי מרגש אותי?  ומה הסיבה שאני כאן?"

אז אני כאן כדי להביע את עצמי וכדי להביא את עצמי החוצה בצורה הכי ברורה. 

והרגשתי שעבורי, שרומן קצת יותר ארוך ומתגלגל, זו הדרך המדוייק עבורי.

שוב, זה תהליך שהוא לגמרי אינדיבידואלי והכוונה היא לא שתחסמו סגנונות כתיבה אחרים.

עד היום אני כותב לא מעט שירה ולא מעט סיפורים קצרים והכתיבה הראשית שלי הם הרומנים שאני כותב.

אבל יש בי עדיין תחושה של נוחות לפלרטט עם הכל.

להפך, זה מאתגר אותי.

זה מאתגר את המוח שלי כל הזמן, ללכת למקומות קצת אחרים ולא ליפול לתוך איזושהי תבנית אחת.

אני לא רוצה להרגיש נינוח מידי בכתיבה.

המטרה של ההדרכה הזו היא לדבר קצת על היום שאחרי.

מה הייתי רוצה לראות את השם שלי מתנוסס עליו?

על הכריכה של ספר שירה? על כריכה של ספר ילדים? 

לא לחפש את הדרך הקלה ביותר אלא לשאול, "מה מרגש אותי?"

תמיד להמשיך למתוח את הגבולות.

יש לי אמונה גדולה בתרגילי כתיבה, תמיד להמשיך לתרגל, תמיד להמשיך להתנסות בסגנונות שאפילו לא ניסיתם.

אני מאוד מאמין בלהתנסות בהייקו. 

אם לא ניסיתם, הייקו זה ז'אנר שירה יפני מאוד מעניין ששווה להתנסות.

כל הזמן תמתחו את הגבולות סביב מה שהכי מושך אתכם.

אבל, יתרה מכך, הדבר החשוב ביותר הוא מה מרגש אתכם.

תזכרו, כתיבה היא תשוקה וכתיבה היא כיף.

וזה מה שהוביל אותנו לכתיבה מלכתחילה, הצורך שלנו להביא את עצמנו החוצה.

אז אני לא רוצה לשאול את עצמי "מה הכי טוב? מה הכי נכון? מה הכי מדויק?"

אנחנו לא רוצים לקבל באופן כללי בחיים, סליחה שאני משליך, החלטות של מה הכי נכון לי.

אני לא חושב שעבורי בגיל 22, לסדר החיים "הסטנדרטי", היה הכי נכון להוציא ספר.

יכול להיות שהיה לי יותר נכון לחסוך את הכסף הזה, לעבוד במשהו אחר. 

שוב, אני הולך לחיים "הבאנליים" שברחתי מהם כי בחרתי בחיים של אומנות.

אז זה לא מה הכי נכון, כי מה שנכון עבורי יוכל ליהות שאדם אחר יחשוב שהוא שיגעון.

הסביבה שלי, כשהוצאתי את הספר, אמרו לי "למה? בגיל 22? מי יקרא אותך?"

והנה, אנשים קראו. 

כי החלטתי להתמסר לאומנות שלי.

אבל תמיד בחרתי לשים את השאלה "מה הכי מרגש אותי"

וזה משה שאני מפציר בכם לעשות.

לא לחסום סגנונות אחרים.

אבל, הסגנון שאני מתמסר אליו זה הסגנון שאני הכי נהנה בכתיבה שלו.